טוב לי עם זה
היום טוב לי עם זה, אני אוהב ילדים והשלמתי עם הדבר. אני יודע מה מותר ומה אסור – כואב לי שאהבתי זאת לא תוכל להתממש לעולם, אבל לפחות הדברים מסודרים לי בראש ואני לא סובל מרגשות אשמה.
לפני ארבע שנים זה לא היה ככה. אז בכלל לא ידעתי מה זה פדופיליה. קראתי בחדשות שיש פדופילים שתוקפים ילדים, ומגיע להם כל הרע שבעולם. היה לי קשה לעשות את ההבחנה בין אלו שתוקפים ואלו שלא. אני אדם נורא נורא כפייתי, ולכן יצא שכל מגע תמים וקל עם ילד הפך בראש שלי ל״עבירה נוראית״. אני גם דתי, והמצפון הדתי שיחק חזק.
קשה לי לתאר איזה סיוט זה להרגיש כל הזמן שאתה פושע ולהיזהר ולפחד מדברים שטותיים. נכון שזה קצת קשור לבעיית הכפייתיות, אבל אם זה היה מתבטא בדברים אחרים, אם היה לי למי לפנות, אם הייתי יודע שזה נורמלי ומטפל בזה – ניחא. במקרה הזה ידעתי שכל בעיה שתהיה לי, תחושות שמפריעות לי, בלבול, דיכאון או פחד – לא אוכל בחיים שלי לדבר על זה עם אף אחד, כי להיות בעל נטיה פדופילית זאת סטיה. אם אספר לפסיכיאטר הוא מיד ידווח לרשויות (הוא לא יכול להשאיר בן אדם בעל נטיה "כזאת" חופשי ברחוב). מבחינת התדמית והביטחון העצמי זה היה קטלני. הרגשתי נורא שונה, מאוד התביישתי בנטיה שלי, בכל פעם שהחברים דיברו על הומוסקסואליות, ובטח כשדיברו על פדופיליה, הותקפתי פניקה – אולי יבחינו בי שאני מרגיש לא בנוח. בכלל, בתפיסתי הייתי סוג של הומוסקסואל כי הייתי צעיר ולפעמים נמשכתי לבני כיתתי הצעירים.
החיים היו בשבילי סיוט. אני זוכר שיום אחד הסתגרתי בחדרי בישיבה עם מחשבות אובדניות, לא ידעתי מה לעשות, חשבתי אולי באמת כדאי שאספר לפסיכולוג או משהו – העיקר לא להסתובב עם זה לבד, אבל פחדתי גם מזה. התחלתי להתפלל ופרצתי בבכי. זה היה כל כך מר, הרגשתי שלא מגיע לי לבכות אפילו – עד כדי כך הרגשתי בן אדם רע. פניתי לפורומי תמיכה אנונימיים – קיללו אותי, אמרו לי שאלך להתאבד, קראו לי בשמות. גם פסיכולוגים מסוימים התייחסו אלי בצורה מגעילה שם. בסוף כן פניתי לפסיכולוג, לא היה לו כל כך מה להציע, הוא שלח אותי לפסיכיאטר שייתן תרופות שיטפלו בעיקר בדיכאון שאז היה קריטי. הפסיכיאטר לא ידע את הסיפור של הפדופיליה. העיקר שהפסיכולוג, למזלי לא דיווח.
מאז היו עליות וירידות. היו לי גם תקופות רעות, גם אובדנות – בעיקר כי לא רציתי לחיות חיים שבהם אסור לי לממש את אהבתי. אחרי זה הבנתי שהחיים שווים בכל זאת ויש דברים אחרים שהם גם מאוד חשובים בחיים. כשהגעתי לאתר, הרגשתי הקלה עצומה. ראיתי אנשים טובים שמתמודדים בדיוק עם מה שאני מתמודד.
אני בתור איש דתי, לא מצדד ביחסים הומוסקסואליים בלי קשר לגיל, אבל הייתי רוצה שהיחס לפדופיליה יהיה שונה ממה שהוא היום – שאנשים יקלטו שפדופיליה היא לא פגיעה בחסרי ישע, אלא נטיה. לא סטיה.
אני אישית בא ממשפחה די מכובדת אוהבת ותומכת, אילו אנשים היו יודעים שפדופיל הוא לא בהכרח איש רע ולא איש מסוכן וכל דבר משפיל אחר, אז אולי הייתי יכול לספר למשפחה וככה זה היה מקל עלי בהרבה. אבל במצב של היום זה בלתי אפשרי.
לאחרונה פגשתי חבר טוב מאוד וספרתי לו שאני מתכנן להיות מורה. הוא שאל למה. עניתי לו שאני מרגיש סיפוק מנתינה , אבל בכל זאת גמגתי קצת. מה לא בסדר אצלי שאני לא יכול לספר לחברי הטוב על זה שאני אוהב ילדים?
אי אפשר להרגיש עם הנטייה בנוח בחברה של היום – חייבים להסתיר אותה, וזה לא צודק. לכל אחד מותר להיות מי שהוא , ולכן חשוב לי מאוד שכמה שיותר אוהבי ילדים, צעירים או מבוגרים ידעו – יתכן שהם לא צריכים לגלות לסביבה על דבר נטיתם, אבל הם לא צריכים להתבייש בתוך עצמם, הם צריכים לדעת שהם לא פושעים, והם מוזמנים לבוא לכאן ולחלוק.
אני יצאתי מזה בנס, בסוף לא פגעתי, לא בעצמי ולא בילדים, אבל לא בטוח שלכל אחד יש את הכלים להתמודד. התהליך שעברתי היה ארוך כואב ואני לא רוצה שאוהבי ילדים אחרים יעברו אותו.
פה באתר, התגלה לי שהרבה מחברי הפורום סבלו או סובלים מדכאונות קשים. מסתבר שזה קורה כמעט לכל אוהב ילדים – אז, אורח יקר, תחשוב שזה יכול להיות גם אחיך או בנך, אבל הוא פוחד לספר לך…
קצת התחלתי להתחזק לאחרונה, ולפי איך שהבנתי, ההלכה היהודית אוסרת יחסים כאלו,
ובמקרים מסוימים אדם שעושה כזה דבר חייב אפילו בעונש מוות!
וכיום אין בית דין של שבעים דיינים אז אין סמכות לאכוף את זה.
אפרופו דת, ראיתי הרצאה בערוץ הידברות על יצר הרע, ונאמר שם כי אין בעצם הרצון והנטייה ליחסי מין הומוסקסואליים\פדופילזם או אחרים בעייה, אדם שליבו נמשך לעשיית דבר רע אינו רשע, זהו כח שנמצא באדם מאז היווולדו ומושך אותו לעשיית מעשים לא טובים, וביהדות הוא מכונה "היצר הרע".
ויותר מזה, אדם אפילו לא צריך להצטער על זה שיש לו את הנטייה הזו, כי האלוהים הוא זה שהטביע בו אותה כשברא את העולם. ותפקיד האדם הוא להתגבר על התאוות והרצונות שלו, ואז הוא מקבל שכר גדול. זהו יסוד קיום המצוות על פי הדת.
אם כן, אוהב ילדים אינו אמור להרגיש רשע\מתוסכל\עצוב\עצבני\מדוכא וכו' כי התפקיד של כל אדם בעולם הוא להתגבר על היצר הרע ולעשות רק דברים טובים.
אבל כל הכבוד לך על האומץ לשתף את האחרים.
אכן כן , לעשות את זה אסור על פי חוק וגם על פי תורה כמובן , להיות בעל נטיה כזאת או אחרת לא אסור בכלל , לא בוחרים בזה (גם לחשוב מחשבות אסורות אסור , כי זה מוגדר כמעשה שיש לך עליו שליטה)
נכון , הגבתי מאוד מאוד מאוחר