יוצא לאור

 

היום אני שלם עם מה שאני.
זה לא תמיד היה ככה. היתה לי תקופה שחורה משחור בה באופן איטי להכאיב הבנתי מה אני ואח"כ למדתי לחיות עם זה. להשלים ולהיות שלם.
אני יודע היום על אירועים בעברי שיכלו לרמוז לי על מה שאני עתיד לגלות אבל ההכרה לא באה לי אלא מאוחר הרבה יותר. הייתי סקרן לגבי מין עוד ביסודי, אבל אז זה היה ברמה הטכנית: ההורים שלי עשו עבודה טובה בזה שאדע את כל העובדות של "איך באים ילדים לעולם". הכרתי את האיברים ומה הם עושים, ידעתי מה אמור ללכת לאן ואיך התהליך של הריון ולידה עובד… בגדול…
ידעתי גם שהמין אמור להיות אחת הפעילויות המהנות ביותר שגוף האדם יכול לייצר אבל כבר אז הבנתי שיש על זה טאבו גדול. כבר שם ביסודי כל הבנים דיברו על "לאונן". אני בטוח שחצי מהם לא ידעו על מה הם מדברים. אני ידעתי למרות שמעולם לא ניסיתי. זו היתה התקופה שבה הבנות חושבות ש"בנים זה איכסה" ובנים חושבים ש"בנות זה פיכסה"… אז בין האיכסה לפיכסה לא העזתי לבדוק איך זה באמת מרגיש.
העזתי אחרי מסיבת הסיום של היסודי. אחרי שכל הבנים דיברו רק על זה במסיבה. אחרי שראיתי את "אריק הויקינג" והסצנה מייד בהתחלה כשהוא (אריק) מתנצל בפני בחורה אותה הוא היה "אמור" לאנוס. זה נכון מה שאומרים, שום דבר לא דומה לפעם הראשונה. אז, במודע לפחות, העניין המרכזי שלי היה בנות, נשים. אח"כ התחלתי להתעניין גם איך נראים (ועושים) בנים… אני זוכר מחנות בתנועת הנוער בה בגיל 13 עוד היה אחד אצלינו שלא "צימח שיערו" וכמה קיתונות בוז הוא ספג על זה. אותי זה ריתק, זה שחלק "ככה" וחלק "ככה"… היו עוד תקריות כאילו לאורך השנים, שהיום אני יכול לשייך לסקרנות הזו.
הייתי גם סקרן לגבי נשים, הגנבתי הצצות לחוברות ה"מלוכלכות" של אחי הגדול, במסע לפולין השגתי לי חוברת וקלטת וידאו משלי, במחנות התנועה השתתפתי בהצצות למקלחות הבנות… במבט לאחור גם אז הייתי יכול לומר שאני "בי".
אף פעם לא "הלך לי" עם בנות, ולא שלא רציתי. רציתי, לא העזתי. הגעתי לאוניברסיטה בתול. שם, באוניברסיטה הכרתי את האינטרנט ואת הפורנו המקוון. בהתחלה הסתכלתי על הנשים, כמובן, אבל גם הגנבתי מבטים לבנים… גיליתי גם שבעוד שנשים בוגרות "עניינו" אותי, אצל הבנים, ככל שהם היו צעירים יותר כך הם "עניינו" אותי יותר… כן. צפיתי בתמונות של קטינים, שאז (ולמעשה גם היום) ממש לא הייתי בטוח לגבי מידת החוקיות שלהם. לא העזתי לשמור דבר. פחדתי שכל רגע יגיעו אלי סוכני האינטרפול ויעצרו אותי, פחדתי שמישהו יראה ו"ילשין"… לא משנה למי… ובעיקר פחדתי שאני מתחיל להחליק במדרון חלקלק שסופו ידוע. אולי שלא במודע "לא הצלחתי" להכנס לפרויקט פר"ח. בבריכה הייתי מגניב מבטים לילדים שהחליפו בגדים. הייתי קרוע מבפנים, שנאתי את מה ש"נהייתי" – מה שנעשיתי מודע ששוכן בי. ואז מצאתי את הסיפורים מופלגי הדימיון ונטשתי את התמונות. נשבעתי לא לחזור אליהם יותר ולא חזרתי. ניסיתי להבין לבד מאיפה "זה" בא לי, המצאתי לעצמי סינדרומים פסיכולוגיים כמו "סינדרום סופרמן" – מנסה להציל ילדים אבודים ועד התמכרות לאדרנלין שבלעשות משהו אסור, שניסיתי להחליף בפעולות אקסטרים כמו באנג'י (שהיה כיף בפני עצמו אבל לא החליף את ההתרגשות שלי מילדים). נגעלתי מעצמי פעמים רבות, ולרגע קצר אף הרהרתי על התאבדות.אז רצה הגורל והצד הסטרייטי שלי התעורר. לחוות המחשבים אותה ביקרתי תכופות הגיעה סטודנטית חדשה ויצא לי לעזור לה במספר דו"חות מעבדה. היא מאד מצאה חן בעיני ואחרי כמה שבועות הזמנתי אותה לצהריים לא מחייב. הדייט היה כושל (היה לה כבר חבר) אז החלטתי לרכב על הגל, להחליף דיסקט מה שנקרא (וגם נמאס לי להיות לבד, אז שוב, שלא במודע, החלפתי צד) ונרשמתי לאתר היכרויות. שם הכרתי את מי שלימים הייתה לאשתי ואם שני ילדי.
את הפנטזיות והסיפורים לא עזבתי. המשכתי לחשוב ולקרוא. אפילו ניסיתי את ידי בכתיבה – כמה שניסיתי לברוח מהעולם הזה, מהנטייה שלי, לא הצלחתי. לפני כמה שנים מצאתי את הפורום הזה. זה לא שלא היו פורומים באנגלית, היו וישנם, אבל הם תמיד התמלאו יותר מהר ממה שהספקתי לקרוא, אז מעולם לא התמדתי בהם. פה הכל יותר רגוע, אולי כי קהילת היעד קטנה. מצאתי אנשים שמעולם לא ראיתי אך מייד הכרתי. סוף סוף מישהו אמר לי שמה שחשבתי על עצמי – שלא יכול להיות שאני אי פעם אפגע בילד, מה שהתנגש לגמרי עם התמונה של הפדופיל שהיתה טבועה בראשי – היה מוצדק! לא היתה פה סתירה כלל ועיקר! אני יכול להיות פדופיל בלי להיות פדוסקסואל, בלי לפעול על הנטייה, בלי לחטוף, לאנוס, לרצוח וכיו"ב, ההרגשה הפנימית שלי שאני לא מפלצת היתה נכונה.כך יצאתי לאור. כך קיבלתי את מה שאני.
אחרים עלולים לאבד את עצמם לדעת או גרוע מכך, לאבד את נפשם ולהחליק במדרון לקראת תקיפה מינית של ילד\ה. אינני משלה את עצמי: כל מגע מיני בין ילד\ה ומבוגר באווירה החברתית של ימינו, בין אם בהסכמה (ועל כך נסוב, בעצם, שורש הוויכוח – האם לילד\ה מתחת לגיל מסוים יש יכולת להסכמה מודעת) ובין אם שלא בהסכמה (ועל הגדרה זו אני מונה גם שכנוע\רמייה ולא רק כפייה) היא הרסנית כלפי הילד\ה. מעבר לאי-חוקיות העניין. לא משנה איך, יש כאן פגיעה בנפש הילד.
הפורום בו אני כותב כעת שירת אותי לבוא להכרה הזו. הוא יכול לעשות כן גם לאחרים. הוא יכול למנוע מילדים להפגע. חד משמעית.