הילד שלי פדופיל- זווית אימהית

הילד שלי פדופיל, אני מתחלחלת לכתוב את המילים, אבל זאת האמת!
כן, בננו החכם, היפה, המוכשר והרגיש, שגידלנו וטיפחנו באהבה-  פדופיל!

אז איך ייתכן שדווקא עלינו נגזרה הגזירה הזאת? זוג ישראלי "מהחבר'ה הטובים" שחלם כזוג צעיר על בית פשוט ומשפחה, שהאמין בחינוך, שחרט על דגלו "סור מרע עשה טוב" כדרך חיים, הכי טוב שאפשר, כלפי כל אדם באשר הוא, ובייחוד כלפי החלשים: החולים, הפגועים, הקשישים, וכמובן, איך לא, ילדים, "סור מרע" גם ביחסינו לטבע, לסביבה, לחי, לצומח, ולתרבות הרחוב של הארץ שלנו,  הרי כל אלה היו ועודם במרכז חיי המשפחה שלנו, אז איך ייתכן שהבן שלנו פדופיל??!!  למה מכל האנומליות קיבלנו דווקא את זו? את הכי מוקצית, הכי מפלצתית, הכי מתועבת? הרי הייתי מתחלפת עם כל אימא של הומוסקסואל עכשיו, לוקחת ואומרת תודה!  פדופיל- הוא סוטה ועבריין שפל, כך לימדוני תמיד, וכך זה מוצג כל הזמן בתקשורת, אפילו אצל הבולטים והחכמים שבין אנשיהם! המילה פדופיל נאמרת כמעט תמיד עם העוויה קטנה של סלידה וגועל.

כמה תכניות ותשדירים ראינו, כמה הזדהינו עם כאב הנפגעים, כמה הוזהרנו מפני סכנות הפדופילים ברשת האינטרנט, כמה סיקורים ראינו על מעצרים  ו"מיגורים" ובצדק! ילדים זקוקים לכל ההגנה והחמלה שיש בנו!  אך איך זה שמעולם לא נתקלתי בתכנית אפילו לא בתכנית אחת או בקצה קצהו של זנב-ספח, המתאר את דווקא, את הפדופילים שאינם עבריינים. גם הם זקוקים לתמיכה, לחמלה ולאוזן קשבת, גם להם יש אימהות ואבות, אחים ואחיות. "למה? כי אין חיה כזאת פדופילים שאינם עבריינים" יגידו לכם, אז זהו שיש! מדובר בבן שלי, והוא רחוק עד מאוד מלהיות עבריין או מפלצת! והוא, מסתבר, ממש איננו יחיד!

עברו כמה שנים מאז גילינו במחשבו האישי של בננו את התמונות, הן אמנם לא היו תמונות פורנוגראפיות, אך לא השאירו מקום לספק. הבטנו וחשכו עלינו השמיים, בה בעת החלה התמונה להתבהר, התחלנו להבין לאחור את  התנהגותו לאחרונה: את ההסתגרות וההתבודדות שלו, את כעסו המתפרץ לעיתים תכופות כלפינו וכלפי העולם כולו, את התפקוד הבלתי מעורב בלימודים ובחיי בית הספר, ובעיקר את הדברים שהטיח בנו בשעת ויכוח, שתמציתם: "אני נושא סוד שלעולם לא אוכל לגלות לאיש, אין טעם לחיי ואינני ראוי לחיות!".  קריאת המצוקה הזאת, היא שהריצה אותנו אל המחשב שלו ואל הגילוי הנורא.

אז מה עושים עכשיו? למי מספרים?  אל מי פונים לבקשת עזרה? האם מדברים עם בננו ישירות על הגילוי? האם מתייעצים עם חברים ובני משפחה?  האם אכן בננו אהובנו הוא סוטה מסוכן, פצצת זמן מתקתקת? האם עתידו להיות פתיין ילדים ברשת, או אנס ילדים שפל, מן הסוג שרואים בחדשות? האם מעתה יהיה רדוף ומושפל עד שיושלך אל הכלא ויטביע אות קיין כבד מנשוא עליו ועל כולנו?

אני מספרת לכם קוראיי, על מצוקה שקשה לתארה במילים,  בניגוד לאסונות נוראיים אחרים שניחתים פתאום על ראשם של בני אדם בלי סיבה, ואפילו חלילה אבדן של אדם קרוב, באסון הזה יש מימד נוסף, אכזרי לא פחות, שאין באחרים, והוא שאינך יכול לשתף בו איש. דווקא בשעה הקשה ביותר שנזקקים בה גם לעצות מעשיות וגם לתמיכה ולעידוד, הרגשתי  נטושה ובודדה. לא רק שלא לא יכולתי "לפתוח את ביתי למנחמים" או להצטרף לקבוצת תמיכה, הייתי מוכרחה להעמיד פנים כאילו לא קרה דבר, לקום בבוקר לעבודה ולתפקד כרגיל!  למי אבכה, את מי אשתף ועם מי אתייעץ? עם הוריי? הרי הם בגילם, עלולים למות משברון לב! אולי עם אחיי? כבר דמיינתי איך הגיסות שלי נמנעות להגיע לביקורים עם ילדיהם הקטנים! ומה עם חברים? הימור מסוכן מדי! הרי אם לא אצליח להתאפק ואגלה, איך אוכל לצפות שיצליחו הם לשמור על סודי? תוך שבוע תפשוט השמועה כשריפה בשדה קוצים, האצבעות יתחילו להצביע והפיות ללחשש, והנה אות הקין תוטבע במצחו ובמצחנו  לעולם!

קוראיי, זה קרה לנו וזה יכול לקרות גם אצלכם, אז מה הייתם עושים במצבי? תשובה נכונה, פונים מהר לעזרה מקצועית! אז פניתי למרפאה ציבורית מוכרת. מה אני אגיד לכם, כגודל הציפייה, כן גודל האכזבה, נדהמנו מגודל הבורות שנתקלנו בה, כן בורות! חוסר אונים כמעט מוחלט של המערכת הציבורית לסייע. רצון טוב היה, אבל יכולת, ממש לא! אינני מגזימה אבל בעניין זה אני מרגישה שחברתנו הנאורה והליברלית, על שירותי הרפואה והפסיכולוגיה המתקדמים שלה, טבועים חזק ועמוק במחשכי ימי הביניים!  בראש ובראשונה הייתי זקוקה למידע, לידע עובדתי פשוט שהיה, ועודנו, נחוץ לי כמו אויר לנשימה. השאלות המתבקשות: האם פדופיל הוא בהכרח עבריין? האם יש דבר כזה פדופיל שאינו פוגע בילדים, או שכולם, בלי יוצא מן הכלל, מעצם הגדרתם, הם פצצה מתקתקת? כמה מאנשים בעלי נטייה כזאת יש באוכלוסיה ואיזה אחוז מתוכם אכן פוגע בילדים? האם הרוב או המיעוט? האם העבריינות הזאת גדולה או קטנה מעבריינות מינית שאיננה פדופילית? האם סירוס הוא אפשרות הטיפול היחידה? כיצד חיים עם זה? וכמובן שאלת השאלות, האם יש איזה שהוא סיכוי שבננו, ובעקבותיו אנחנו, נדע אי פעם חיים של שלוה ושמחה.
אז הבנתי כמה דברים:

• למרפאות אין תשובות לשאלות שלי, הן גם לא יכולות להפנות אותי אל מי שיש לו תשובות ואפילו לא אל מחקר ראוי שעונה רק לחלק מן השאלות הללו.
• המקומות שהופניתי אליהם מכירים רק עברייני מין ולא פדופילים שאינם עבריינים (אשר לדעתי הם הרוב!), ולפיכך הטיפול שהם מציעים הינו אגרסיבי, מבזה ולא מתאים.
• עצם ההגעה שלי למרפאה ציבורית מעמיד את בני בסכנת היחשפות על לא עוול בכפיו, והיחשפות במציאות העוינת הזאת פירושה- נידוי. מה יהיו סיכוייו להשתלב בחברה ולהצליח במצב כזה? הרי נידוי הוא עונש כפול ומכופל מזה שכבר נגזר עליו.
• צרות אופקים, כמה צפוי,  קיימת גם במוסדות המטפלים! היה לנו חשש אמיתי שניתקל במטפל החסוד, הסבור כי חובתו האזרחית והמקצועית היא להזעיק אל דלתנו מיד את המשטרה!

בצר לי פניתי אל האינטרנט, חיפשתי מידע ותשובות.  למזלי הרב נקלעתי אל האתר הישראלי ILBL.net , מטרתו לשמש אוזן קשבת לאנשים שנקלעו למצוקה כשלנו, כותבים בו אנשים שאינם עבריינים ואינם אנסים, אנשים רגילים כמוני וכמוך, כמוני מבקשים לעשות טוב ולסור מרע, כמוני אינם יודעים אל מי לפנות בעולם הקר ומנוכר שמסביב. התוודעתי אל מנהל האתר, בחור אינטליגנטי ורגיש. ישבתי לכתוב לו במשך לילות ארוכים ושטופי דמעות, והוא השיב בסבלנות וברגישות אין קץ לכל שאלותיי. הוא פילס אליי קרן אור בתוך החשכה, ממנו ובאמצעותו למדתי שפדופיליה נפוצה הרבה יותר ממה שאני מתארת לעצמי, שעבריינות איננה התסריט האפשרי היחידי, שאפשר לחיות חיים מעניינים ומרתקים לצד הנטייה הזאת ומבלי "לממש" אותה, שפדופיליה היא אכן נטייה כמו הרבה נטיות אחרות שלצערנו איננו בוחרים, נטייה ולא מחלת נפש ולא עבירה, שגם אם מיניות היא מרכיב חשוב בחיינו, היא איננה הכול, ואפשר, כן אפשר שאנחנו ננהל אותה ולא היא אותנו,  בזכותו יכולתי להביט שוב בבני ולנסות להאמין שיצליח למצוא את דרכו, אנחנו רק בראשיתו של המסע הזה.

האם נצליח או לא? אני מוכרחה להפנות את השאלה גם אליכם, הקוראים האנונימיים הפתוחים או הנעולים, המקבלים או השופטים והמתייגים, הרחומים או השונאים והמתעבים, האופן שבו תתייחסו אתם, גם הוא יכריע את ההצלחה שלנו, של פדופילים רבים אחרים, ושל אימהות רבות כמוני כאן ובכל מקום.

לו הצלחתי לדבר אל ליבו של אחד, הרי שכבר צעדתי את הצעד ראשון.
תודה רבה על הנכונות לקרוא.  אם.