זמן קצר לאחר שהגעתי לבית הספר סיפריאן הקדוש (לא מיד, אבל לאחר שבוע או שניים, בדיוק לאחר שנראה היה שהתחלתי להסתדר בשגרה של חיי בית הספר) התחלתי להרטיב את המיטה. הייתי כבר בגיל שמונה, אז זו היתה חזרה להרגל שעזבתי כבר לפחות ארבע שנים לפני כן. היום, אני מאמין שהרטבה  במיטה במצבים שכאלו נתפסת כמובנת מאליה. זוהי תגובה נורמאלית אצל ילדים אשר הורחקו מבתיהם למקום זר. באותם ימים, לעומת זאת, הדבר נתפס כפשע מגעיל שהילד ביצע בכוונה ושהתרופה הראויה אליו היא הכאה. מצדי, לא היה צורך לומר שמדובר בפשע. לילה אחר לילה התפללתי בלהט שמעולם לפני כן לא הופיע בתפילותי 'אנא אלוהים, תמנע ממני להרטיב את המיטה! הו, בבקשה אלוהים, תמנע ממני להרטיב את המיטה!', אבל זה לא שינה כמעט כלום. בחלק מהלילות הדבר קרה, באחרים לא. רצון לא היה מעורב בעניין, לא מודעות. לא היית אומר לעצמך באופן מפורש עשה את המעשה: בסך הכל התעוררת בבוקר וגילית שהסדינים רטובים לחלוטין.
[...]
כשהגעתי לחדר המנהל, פליפ הכינה על השולחן הארוך והבוהק שבחדר ההמתנה דבר כלשהו עבור השיעור. עיניה המוטרדות תרו אחרי כשנכנסתי. סמבו היה אדם בעל כתפיים עגולות, נראה טיפש באופן מסקרן, לא גדול אך בעל הליכה מגושמת עם פנים שמנמנות כמו של תינוק מגודל, הוא גם היה מסוגל להומור טוב. הוא ידע, כמובן, למה נשלחתי אליו, והוא כבר הוציא מהארון שוט-סוסים עם ידית עשויה עצם, אבל חלק מהעונש של ללכת אל המנהל היה להכריז על העבירה שלך בעצמך. כשאמרתי את שהיה לי לומר, הוא קרא בפני הרצאה קצרה אך מהודרת, ואז אחז אותי בצווארון חולצתי, הפך אותי והחל להכות בי עם שוט-הסוסים. היה לו הרגל להמשיך את ההרצאה בעת שהכה אותך, ואני זוכר את המילים 'ילד ק-טן ומלוכ-לך' בקצב המכות.
[...]
ידעתי שההרטבה במיטה היתה (א) מרושעת ו-(ב) מחוץ לשליטתי. הייתי מודע באופן אישי אל העובדה השניה, ובראשונה כלל לא פקפקתי. זה היה אפשרי, לכן, לבצע חטא בלי שידעת שביצעת אותו, בלי לרצות לבצע אותו, ובלי להיות מסוגל להמנע ממנו. חטא לא היה בהכרח משהו שעשית: זה יכול להיות משהו שקרה לך. אני לא אומר שהרעיון הזה הופיע במוחי במלוא הדרו באותו הרגע בדיוק תחת המכות ממקלו של סמבו: בוודאי חלקים ממנו הופיעו כבר לפני שעזבתי את הבית, מכיוון שהילדות שלי לא היתה שמחה לחלוטין. אבל בכל אופן, זה היה שיעור מתמיד בילדות שלי: חייתי בעולם שבו לא אפשרי עבורי להיות טוב.

קטעים אלו תורגמו מתוך 'Such Such Were the Joys', מאמר אוטוביוגרפי של הסופר אריק ארתור בלייר המוכר יותר בשם העט שלו ג'ורג' אורוול.

במידה מסויימת אני מרגיש כמו אותו אריק הקטן. בכל חוויית החיים שלו, הוא חי בין הפטיש לסדן.

מצד אחד הוא הרטיב במיטה באופן קבוע בלי יכולת לשלוט בזה ואפילו בלי לרצות לעשות זאת, ומצד שני הכו אותו ואיימו עליו כי הוא פָּשַׁע פֶּשַׁע חמור ומגעיל ועליו להיענש.
בכל לילה הוא התפלל לאלוהים שימנע ממנו להרטיב את המיטה, הוא התחנן, אך בבוקר, כשהמורה הגיעה לבדוק את המזרן שלו, הוא היה נבוך, מושפל ואומלל. הוא ידע מה הולך לבוא, אבל לא היתה לו שום דרך למנוע את זה.

ואני? למה אני כל כך דומה לאריק? האם גם אני מרטיב במיטה? לא. הדמיון שלי אל אריק הוא אל מול חוסר האונים הכל כך ברור והכל כך מוחלט, גם אני וגם אריק לא יכולים לשלוט בחטא שלנו. אני נולדתי ככה- פדופיל, והוא פשע בלי שליטה בגלל המצב שהוא היה בו.

אריק סבל מביזוי, השפלה ואלימות – ואני, אני סובל מנידוי, דיכוי. אנשים שונאים אותי עוד לפני שפגשו אותי, רק עצם המחשבה על מי או על מה שאני מעבירה בהם צמרמורת וחלחלה, כי אני פושע נורא.

אבל רגע – על איזה פשע בדיוק מדובר פה?
אני מניח שאף אחד מן הקוראים לא חושב שלהרטיב את המיטה זה פשע או חטא, לא משנה באיזה גיל. אריק לא היה פושע, הוא פשוט פחד – מאד.

'אבל אתה פדופיל!', אתם בטח חושבים לעצמכם עכשיו. 'הדבר היחיד שאתה רוצה זה לאנוס ילדים! אתה בכלל לא דומה לילד הזה מהסיפור'.
נכון, אני פדופיל, ואני כזה לפחות מאז שגיליתי את המיניות של עצמי בגיל 13. מעולם לא פגעתי בילד, מעולם לא ביקשתי לפגוע בילד. אני לא רוצה להזיק לילדים או לעשות שום דבר שעשוי להזיק לילדים. אבל בכל זאת מתייחסים אלי כפושע, מדברים אלי כאנס ורוצח נפשות, אפילו שאני בסך הכל רוצה לחיות כמו בן אדם רגיל – כי אני בן אדם רגיל.

אני לא פושע, אבל בכל זאת, במשך כל תקופת ההתבגרות שלי חייתי באמונה שאני אחד – כי זה מה שנתנו לי להאמין, זה מה שסיפרו לי. חייתי בעולם שבו אני לא מסוגל שלא לפשוע, כי מהרגע שבו נולדתי, מהרגע שנודע למישהו שאני פדופיל, לא משנה אם מה עשיתי, או אם לא עשיתי – מאותו הרגע כבר עברתי משפט ותלייה. מהרגע שנולדתי הגורל שלי נחרץ להיות פושע בעיני הציבור, בעיני המשפחה שלי עצמי!

אז מה אם מעולם לא פשעתי? אז מה אם אני גם לעולם לא אעשה את זה? אני 'פצצת זמן מתקתקת' וכך אשאר, כי אני חיב בעולם שבו, מסתבר, לא אפשרי עבורי להיות טוב.

כשמחפשים בגוגל את המילה "פדופיל", נכון לכתיבת שורות אלו, מקבלים 216,000 תוצאות. כשמחפשים "פדופילית", מקבלים כ-17,000 תוצאות בלבד. רבות מהן מכילות את המונח כחלק מצירוף: "פעילות פדופילית", "נטייה פדופילית" ועוד. אבל אם תחפשו בגוגל את הביטוי "נערה פדופילית" או "בחורה פדופילית", סימן קריאה יופיע על המסך ולידו המילים: "לא נמצאו תוצאות".
אולי בשל כך לא העליתי בדעתי את האפשרות הזו, המגוחכת והבלתי אפשרית, שדווקא אני, הילדה שהתאהבה כל השנים במיטב בני כיתתה, תגלה יום אחד שכשהם מתבגרים, הם לא מעניינים עוד.

כשהייתי בת 12, גיליתי כי אני נמשכת גם לבחורות. עד אותה השנה לא דמיינתי שאמשך לבנות מיני, אבל אז הכרתי מישהי שהייתה גדולה ממני בכמה שנים. לקח לי זמן להבין מה אני מרגישה. זה היה מפחיד, חדש, משונה, אבל בסוף התרגלתי, וכשאמרתי את המילים האלו בקול רם, יכולתי לנשום לרווחה.

שנים יפות עברו עליי. האדם הממוצע יחשוב שהפדופיל הממוצע הוא אדם דחוי בעל דימוי עצמי נמוך, אבל אני תמיד אהבתי את עצמי, לא עברתי שום חוויה מינית בילדותי, גדלתי בבית תומך עם הורים שאהבו זה את זו ואותי, והצלחתי יותר מן הרגיל בבית-הספר. תמיד אמרו: "נוי עוד תגיע לגדולות. נוי תצליח".

לפני כמה שנים, פגשתי לראשונה את הבן של השכנים. אהבתי להסתכל עליו בחדר המדרגות. הכרתי גם ילד אחד וחשבתי שהוא נחמד. אחר-כך נתקלתי בילד נוסף וחשבתי שגם הוא ממש מקסים. ואז ראיתי ילד בבריכה והסתכלתי עליו. הוא היה חמוד, זה הכל. כמו שכל בחורה רואה כל ילד וחושבת לעצמה. אבל אז הכרתי ילד שלא היה רק נחמד, מקסים וחמוד – הוא היה מושך.

ואז הבנתי.

אבל את המילים האלו לא יכולתי לומר בקול רם. זה נשמע לא הגיוני. בחורה שתרצה לגעת בילד, שתחשוב כל מיני מחשבות. אולי היא תבלה איתו במקומות שילדים אוהבים: חנות הגלידה השכונתית, הקניון, בריכת השחייה. הילד יצחק וייהנה, גם היא תיהנה, אבל כשיחבק אותה, לא תרצה שהוא יעזוב. איך זה יכול להיות? איך זה שיש פדופיליות?

גם להיות פדופילית זה מפחיד, אפילו יותר מלאהוב בחורות. את חושבת שהנה, עוד רגע שני שוטרים יחבטו על דלתך, עוד רגע ייקחו לך את המחשב, עוד רגע כולם ידעו. ודאי יתפלאו כשישמעו "בשורה רעה" שכזאת. נוי פדופילית. נוי נמשכת לילדים ורוצה לגעת בהם.
אבל אני לא אגע ולא אפגע באף אחד. זו דעה קדומה נוספת שיש לאנשים רבים, רבים מדי: אם מישהו אוהב ילדים, הוא חייב לפגוע בהם. הוא לא ינוח עד אשר יפגע בהם. היצר שלו גואה בו כמו מחלה. הוא ייכנס לצ'אט ויתחזה לילד. אולי רק ילך לגינה ויסתפק בחיוך וממתק. ואז הוא יפגע.

אבל אני לא כזאת.
אני לא נכנסת לחדרי צ'אט.
אני לא נותנת לילדים ממתקים, נחמדים ככל שיהיו.
אני לא פוגעת.
אני אוהבת רק מרחוק.

כי האהבה הזאת, על אף היותה כמיהה בלתי אפשרית למגע פיזי עם הילד האהוב, היא גם הרבה מעבר לזה. זה הלב שמנתר בכל פעם שהילד נמצא לידי. זו השמחה האדירה שמציפה אותי כשהוא צוחק מהבדיחות שלי. זה חיוכו השובב, שמרחף בחדר ונוחת על שפתיי, גורם לעיניי להבהיק כמו שני פנסים.
אלו השיחות הקצרות, המצחיקות שאנחנו עורכים אפילו על נושאים כמו דינוזאורים ותכניות ריאליטי. זו הפליאה שבעיניו, ופליאתי הרבה עוד יותר על הזכות שנפלה בחלקי להכיר ילד נפלא שכזה.
ואחר-כך הפרידה העצובה, הבלתי נמנעת, כשהוא הולך, ממשיך בדרכו, ואני, אשר פוחדת להיראות נרגשת מדי כאשר אפגוש בו, או מאוכזבת, כאשר אגלה איך השתנה, איך התבגר והילד שהיה נעלם ואיננו.
ובכל זאת יישאר אהוב.

ובכל זאת יש אנשים שקוראים להרוג אותי מבלי לדעת מי אני. אנשים שמקללים אותי רק מעצם היותי אוהבת ילדים. אוהבת לא כמו שהחברה רוצה, אבל עדיין אוהבת. אף אחד לא יודע עד כמה.

אז עכשיו אתם יודעים שיש נערה בשם נוי, והיא פדופילית.
לא, אני הפדופילית, נוי זה רק שם בדוי.
אבל אני אצליח. יום אחד עוד אומר את המילים האלו בקול רם ואנשום לרווחה.

לפיכך מכריזה העצרת באוזני כל באי העולם את ההכרזה הזאת בדבר זכויות האדם כרמת הישגים כללית לכל העמים והאומות. כדי שכל יחיד וכל גוף חברתי ישווה תמיד לנגד עיניו וישאף לטפח, דרך לימוד וחינוך, יחס של כבוד אל הזכויות ואל החירויות הללו, ולהבטיח באמצעים הדרגתיים, לאומיים ובינלאומיים, שההכרה בעקרונות אלה וההקפדה עליהם תהא כללית ויעילה בקרב אוכלוסי המדינות החברות ובקרב האוכלוסים שבארצות שיפוטם.

סעיף א

כל בני אדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם. כולם חוננו בתבונה ובמצפון, לפיכך חובה עליהם לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה.

סעיף ב

(1) כל אדם זכאי לזכויות ולחירויות שנקבעו בהכרזה זו ללא אפליה כלשהי מטעמי גזע, צבע, מין, לשון, דת, דעה פוליטית או דעה בבעיות אחרות, בגלל מוצא לאומי או חברתי , קניין, לידה או מעמד אחר.

…

סעיף ז

הכל שווים לפני החוק וזכאים ללא אפליה להגנה שווה של החוק. הכל זכאים להגנה שווה מפני כל אפליה המפירה את מצוות ההכרזה הזאת ומפני כל הסתה לאפליה כזו.

…

סעיף ט

לא ייאסר אדם, לא ייעצר ולא יוגלה באופן שרירותי.

…

סעיף י

כל אדם זכאי, מתוך שוויון גמור עם זולתו, למשפט הוגן ופומבי של בית דין בלתי תלוי וללא משוא פנים בשעה שבאים לקבוע זכויותיו וחובותיו ולברר כל אשמה פלילית שהובאה נגדו.

…

סעיף יב

לא יהא אדם נתון להתערבות שרירותית בחייו הפרטיים, במשפחתו, במעונו, בחליפת מכתבים שלו ולא לפגיעה בכבודו או בשמו הטוב. כל אדם זכאי להגנת החוק בפני התערבות או פגיעה באלה.

…

סעיף יט

כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, ולבקש ידיעות ודעות, ולקבלן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות.

סעיף כ

(1) כל אדם זכאי לחירות ההתאספות וההתאגדות בדרכי שלום

ישנו ציבור אחד בישראל (ובעצם בעולם כולו) הסובל  רק בשל נטייתו המינית, וצעקתו כמעט אף פעם אינה נשמעת – ציבור הפדופילים. לפי הערכות עדכניות (שמקורן במכון הטיפול הסקסולוגי בברלין – המכון היחיד בעולם המבצע מחקר על פדופילים שאינם עברייני מין) כ- 1% מהאוכלוסייה הינם פדופילים – קרי: נמשכים לילדים. משמעות הדבר היא שחיים בישראל כ- 70,000 פדופילים.

לפני שכל האמוציות הקשות עולות למשמע המילה "פדופיל" (ואולי כבר מאוחר מדי), אבהיר שב"פדופיליה" אני לא מתייחס לאקט של התעללות מינית בקטין, אלא למשיכה המינית לקטינים, המלווה במשיכה רגשית ומנטלית כמו כל נטייה מינית אחרת (זו גם ההגדרה הפסיכולוגית המקובלת). מכאן ברור שפדופיליה אינה פשע ולא יכולה להיחשב ככזה בשום משטר דמוקרטי (שאינו משטר מחשבות).

במציאות של היום, אדם המגלה שהוא פדופיל (לפי ניסיון אישי ועדויות רבות זה מתרחש בד"כ בגילאי ההתבגרות, 13-16) נידון לשמוע מכל כיוון אפשרי שהוא פושע, אנס ילדים – פצצת זמן מתקתקת. הקולות מסביבו כל כך משוכנעים ומשכנעים, ובהיעדר מידע אחר הוא עצמו עלול להשתכנע ולקבל את הכרעת הרוב -לראות את עצמו בתור "מפלצת" שלא שולטת ביצריה, ולא בתור אדם הגון ומוסרי שיימנע בכל מחיר מפגיעה בילדים.

כמובן שהמציאות מלמדת אחרת – נראה כי ניתן להגיד בביטחון שרוב מוחלט של הפדופילים אינם עברייני מין בקטינים (על אף שאין נתונים אמיתיים לגבי מספרם של הפדופילים באוכלוסייה, אך מבחינה סטטיסטית המסקנה מתחייבת – 70,000 זה מספר לא קטן). למעשה, מחקרים שנעשו בעברייני מין בקטינים גילו שאחוז גדול מהם (עד כדי רוב!) אינם פדופילים מבחינה פסיכולוגית, אלא "מנצלי הזדמנות" – אנשים מתוסכלים מינית וחסרי מוסר שמוצאים בקורבנותיהם הקטינים טרף קל.

אנו מאמינים כי הגישה ההפוכה נדרשת ואף חיונית – על החברה ללמד את הפדופילים שהם יכולים לשלוט על יצרם – שהם אינם נידונו להיות אנסים ולהרוס חיים של ילדים. על החברה לחבק ולתמוך בפדופילים (ובוודאי לאמצם לחיק הקהילה הטיפולית באופן שווה לכל אדם אחר), ולא לרמוס אותם אל מחוץ לכלליה. הנזק שנעשה בהתנהגות זו עולה על התועלת, זאת בנוסף על העוול המוסרי העצום שבכך. רעיון זה תואם את הרעיון שהולך וצובר תאוצה בגרמניה, במכוני טיפול המפוזרים בערים מרכזיות, לפיו מטרתו העיקרית של הטיפול היא קבלה עצמית של הפדופיל את נטייתו המינית על מנת להקל עליו את הטמעותו בחברה.

בכדי לענות על צורך חיוני זה בארץ, נוסד האתר ILBL.net.  אתר זה הוא האתר היחיד בשפה העברית המספק תמיכה רגשית ומרכז מידע חיוני לאוהבי ילדים, לקרוביהם ולאנשים המתעניינים בנושא באופן כללי. המטרות העיקריות של האתר הן סיפוק תמיכה רגשית לאנשים הזקוקים לה, והגברת המודעות לתופעה בקרב הציבור. מנגד, האתר אינו מכיל חומר לא חוקי, או מעודד כל פעולה לא חוקית שהיא. אתר זה נועד בכדי להשמיע את קולם הזועק של הפדופילים הכופרים בתיוגם כעברייני מין, ולהפיץ מסר זה. האתר מקבל כל אחד ואחת ושערי הדיון לעולם אינם נעולים.

בכדי להשלים את התמונה לגבי חשיבותו של האתר אני אפנה לסיפורי האישי שלי המובא באתר.

מאז הקמתו רבים ניסו להפיל אתר זה – בין אם באמצעים חוקיים (כמו למשל ח"כ זבולון אורלב) ובין אם באמצעים אלימים אחרים – אך הוא נותר על כנו. ההתקפות החוזרות ונשנות מלמדות כי הציבור לא מוכן לאמץ את ההכרזה החשובה ממנה בחרתי לצטט בפתח דברי. הוא אינו מוכן לוותר על דעותיו הקדומות, ואלו, בתורן, חוסמות כל הרהור רציונלי.

הטעות הקריטית והמכעיסה הזו, של זיהוי בעלי הנטייה עם עברייני מין, חוזרת על עצמה בכל רבדי החברה – החל מהטוקבקים המבחילים, המשך בכתבות צהובות ומסלפות (ושימו לב ל"כתבות קשורות"), עבור בוועדות הכנסת, בחקיקה פולשנית ופוגענית (למשל: החוק אוסר "ציורי תועבה של קטינים". ציורים!) בהתנהגות המשטרה והפרקליטות וכלה בבתי המשפט (וכאן ניתן לראות דוגמא נוספת שלכאורה מבצעת את ההבחנה, אך בפועל ניכרים בעיקר בלבול והזנה ממקורות שטחיים). אדם שיתגלה כאוהב ילדים קרוב לוודאי יאבד את משרתו ולא יוכל לקבל את הגנת החוק כנגד אקט בלתי חוקי זה.

גם בתחומים המבקשים לצייר עצמם כ"מדעיים" ניתן למצוא דוגמאות רבות לבלבול הזה – בתחומי הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה. כאן הבעיה חמורה אף יותר, כיוון שמדובר בערבוב של האובייקטיבי והמדעי (כביכול) עם הטעם והשיפוט האישי. הדבר משפיע גם על מתודות המחקר וגורם למה שאני מכנה "הכשל המחקרי" – רוב מוחלט של המחקרים שהתיימרו לעסוק בפדופילים, נעשו למעשה על עברייני מין. מכאן הוכללו המסקנות לכל אוהבי הילדים באשר הם, והסטיגמה קיבלה "גושפנקא מדעית". דוגמא עדכנית לכך ניתן למצוא בסרט "אני פדופיל" של ד"ר אילן רבינוביץ', בו הוא מנסה לנתח את הפרופיל הנפשי של הפדופיל ומחלק את סוגי הפדופילים לשלושה: "לפני התקיפה", "בזמן ההתאהבות" ו"אחרי התקיפה". מיותר לציין כי בעיני החלוקה הזו מבחילה ולא קרובה לייצג את המציאות.

רק בשנים האחרונות התחיל תהליך רביזיה בעניין, בו ניתן למצוא מכוני מחקר וטיפול שיוצאים מנקודת הנחה שונה – שאוהבי ילדים הם בני אדם אחרי הכל, שפדופיליה היא נטיה מינית. לאחרונה התפרסמו כמה מאמרים הקוראים להוציא את הפדופיליה (ואולי אף את כל הפראפיליות) מה- DSM ("קטלוג" ההפרעות הנפשיות האמריקאי). נזכיר כי ב- 1973 הוצאה ההומוסקסואליות מה- DSM, בעקבות לחץ של ארגונים גאים.

כל בקשה לשיח רציונלי ומוסרי בנושא מושתק באופן אלים. כך קרה שקמפיין שיצאנו אליו לפני כשנה הורד מהאינטרנט ע"י המון זועם ללא שום הצדקה (באופן ברור אין בקמפיין זה "תוכן פוגעני בקטינים", כפי שנטען בפני חברת youtube).

הגיע הזמן לשינוי מהותי בתפיסת החברה את סוגיית הפדופיליה. לא ייתכן שאדם שכל פשעו היה להוולד בעל נטייה מינית שונה יישפט כפושע ללא שביצע או התכוון לבצע פשע. לא ייתכן שהתקשורת תשתמש במילה "פדופיל" לעיתים כדי לציין את הנטייה המינית ולעיתים כדי לציין את הפשע הנתעב של עבריינות מין בקטינים. לא ייתכן שאנשי ציבור ושופטים לא ידעו לבצע את ההבחנה הזו, שבין מחשבה ומעשה – הבחנה שהיא בבסיס החברה המערבית הנאורה.

כולי תקווה שמסר זה ימשיך ויהדהד במרחב הציבורי.

concealed,

אוהב ילדים.

מיוני ועד ספטמבר בשנת 1692 הובלו בעגלה תשעה עשר גברים ונשים שהורשעו כולם בעיסוק בכישוף לגבעת הגרדום, מדרון צחיח בסמוך לכפר סיילם, לתלייה. אדם נוסף שגילו מעל שמונים נמחץ למוות תחת אבנים כבדות על סירובו לעמוד לדין באשמת כישוף. מאות אחרים הואשמו בעיסוק בכישוף. תריסרים נמקו בכלא משך חודשים ללא משפט. ואז, רק מעט לאחר תחילתה, הגיעה אל קיצה ההיסטריה ששטפה את מסצ'וסטס הפוריטנית.

( מילים אלו נכתבו על ידי ג'ון גרינליף וויטיר (Whittier) ונחקקו על מצבה המציינת את קברה של רבקה נורס  (Nurse), אחת מן ה"מכשפות" שהורשעו בסיילם)

רובנו מורגלים לחשוב כי ציד המכשפות בסיילם היה אירוע איזוטרי ונקודתי המונע ע"י בורות, אמונות טפלות ופחד. שאירוע כזה פשוט לא יכול לחזור ולהתקיים בעולם המודרני. לצערי, זה כנראה לא המצב. מאות אנשים נרדפים ברגעים אלו ממש בכל העולם, מואשמים בפשעי מין שונים, לעיתים קרובות ללא ביסוס עובדתי כלל, רק בגלל נטייתם המינית. התופעה מתבטאת בכל רבדי מערכת ה"צדק" והמשפט – החל מתהליך החקיקה, עובר בשוטרים שמבטיחים לנחקר כי יפילו עליו תיק, בפרקליטות שמחליטה להפוך מקרה זה או אחר לאות ודוגמא ובשופטים שלא מבינים את תפקידם. נבחן כאן, לצורך הדוגמא, את סיפורו המעניין והעצוב של רופא הילדים, ד"ר אברהם ברקאי.

הסיפור מתחיל מבחינתנו עם חשיפתה של הפרשייה בעיתון הארץ מלפי יותר משנה במאמר שכותרתו "הסיפור המעיק של רופא הילדים הפדופיל מהצפון":

במשך כ-15 שנה ניהל ד"ר א' חיים כפולים: לאחר שהיה מסיים משמרת בבית החולים באחת ממחלקות הילדים, היה נוהג לצפות בביתו, מאחורי דלת סגורה, בחומרי פדופיליה קשים. ביולי שעבר הפתיעו אותו חוקרי יאח"ה (יחידה ארצית לחקירות הונאה) ומצאו במחשבו האישי עשרות-אלפי קבצים מסודרים בתוך תיקיות, בהם סרטונים ותמונות של קטינים מקיימים ביניהם יחסי מין, מבוגרים מקיימים יחסי מין עם ילדים ואינוס ילדים. "בתיקייה 83 אלף קבצים", נכתב באחד מדו"חות יחידת המחשב שסרקה את מחשבו של א', "כולל תצלומי תקריב של איברי מין של קטינים ויחסי מין עם קטינים".

כאן המקום להבהיר באופן מפורש כי בתהליך הייצור של פורנוגרפיית קטינים כגון זו המתוארת בשורות אלו אכן נפגעים קטינים באופן חמור ביותר. מסיבה זו, אסר המחוקק על ייצור, החזקה והפצה של פורנוגרפיית קטינים, מתוך התפיסה כי ביקוש יוצר היצע (נחזור לעניין זה בהמשך):

(ב)      המפרסם פרסום תועבה ובו דמותו של קטין, לרבות הדמיית קטין או ציור של קטין, דינו – מאסר חמש שנים.(ב1)        המשתמש בגופו של קטין לעשיית פרסום תועבה, או המשתמש בקטין בהצגת תועבה, דינו – מאסר שבע שנים.

(ב3)    המחזיק ברשותו פרסום תועבה ובו דמותו של קטין, דינו – מאסר שנה; לענין סעיף קטן זה, "מחזיק" – למעט המחזיק באקראי ובתום לב.

(מתוך חוק העונשין, סעיף 214)

עד כאן נשמע הגיוני. מכאן הסיפור מתחיל להסתבך. באותה כתבה תואר המצב המעניין, בו רופא ילדים ממשיך לקבל פציינטים, כאשר מעל ראשו עומד האישום החמור של החזקת כ- 190 אלף קבצי פורנוגרפיית קטינים, כאשר אותם פציינטים, מן הסתם, הינם ילדים בעצמם. האם ניתן להפריד בין העולם הוירטואלי למציאות, שאל הכתב:

"אני בהחלט ממשיך לעבוד", אומר השבוע באדיבות ד"ר א' בשיחת טלפון. הוא סירב להיפגש פנים אל פנים. "התקבלה החלטה של משרד הבריאות לאחר שבירר את העניין, והובהר שאין לזה שום קשר לעבודתי ולכן החזירו אותי לעבודה רגילה. בכתב האישום יש הרבה אי דיוקים וחוסר אמת".

הודית שבמשך שנים נהגת לצפות בסרטים שבהם קטינים מקיימים יחסי מין, האם אתה יכול להמשיך לבדוק ילדים נוכח האישום שעומד נגדך?

"מדובר בעבירת מחשב ותו לא. אין שום אישום לגבי העולם המציאותי. יש להבדיל הבדל ברור בין עולם המחשב – שאנחנו טועים וחושבים מדי פעם שהוא כל עולמנו – לבין המציאות. ההוכחה להפרדה הברורה ביניהם היא בעצם העובדה שמטופלים שלי, שמכירים אותי טוב, שלחו מכתבי תמיכה בי לאחר הגשת כתב האישום".

ומתוך חומר החקירה (שהגיע לידי הכתב איכשהו):

כשנשאל על כך במהלך חקירותיו, הכחיש ד"ר א' כי צילם, ערך, או פירסם קבצים בעלי תוכן פדופילי. "זה משהו אישי", הוא חוזר ומדגיש, "שבשום פנים ואופן לא יצא מהתחום הווירטואלי של המחשב לעולם האמיתי, וחשוב לי מאוד להדגיש שהיתה הפרדה מוחלטת ודלת ברזל כבדה וסגורה בין השימוש האישי במחשב לבין כל העולם הכללי. לא יצרתי קשר עם שום בן-אדם ושום גורם בתחום הזה על מנת למצוא חומר או דברים כאלה בחיים הרגילים. חס וחלילה לא פגעתי באף בן-אדם באופן אישי. באף בן-אדם. אני רוצה להדגיש שזה לא יצא מהחדר שלי מעולם".

אמליץ לכולם לקרוא את הכתבה, ולגבש דעה לגבי המקרה. זו אחת הכתבות המפורטות והמעניינות ביותר שיצא לי לקרוא על מקרים מסוג הנ"ל, בו אותו רופא מצטייר מחד כרופא מקצועי, אדיב – אדם מן השורה ומנגד כאדם שעבר על החוק באופן בוטה והחזיק מספר עצום של קבצים לא חוקיים. באותו שלב הוא הואשם גם בהפצה של חומרים כנ"ל, אך כפר באישומים. ברור כי הד"ר עבר על החוק, אך לא ברור זאיזו חומרה וכן לא ברור לכתחילה מהו העוול המוסרי הנגרם ממעשיו.

הסיפור עלה לכותרות שוב עם פרסום עתירתו של הרופא לחזור לעבודתו. רשיונו של הרופא נשלל בטרם הוא הורשע כדין:

אך בעוד שוועדת המשמעת המליצה לאפשר לרופא להמשיך בעיסוקו לצד ההגבלות, החליט מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו לדחות את ההמלצה וקבע כי אין מקום להסתפק בהגבלה על רישיונו של הרופא, אלא להתלותו לתקופה של שישה חודשים או עד לסיום ההליך הפלילי. בנימוקיו התייחס גמזו לתיקון חוק אשר התקבל בכנסת ב-6 ביוני בו נקבע כי מי שהורשע בעבירת מין לא יועסק במוסד רפואי. רופא הילדים אמנם לא הורשע, אך הוא הודה בדיון בבית המשפט וכן בפני המשטרה בביצוע עבירת החזקת התועבה.

הרופא לעומת זאת טוען שהתנהלותו של גמזו מפתיעה נוכח המלצת ועדת המשמעת. "ההשעיה נוגדת את חזקת החפות ומהווה פגיעה בחופש העיסוק ובכבוד האדם", טוען הרופא. "בששת החודשים האחרונים הקפדתי הקפדה יתירה על ההגבלות ולא סטיתי מהן אפילו פעם אחת. ציבור ההורים מגלה הבנה וממשיך לבקש את שירותיי המקצועיים", הוסיף.

(מתוך כתבה שפורסמה ב"הארץ", ממליץ לקרוא את התגובות)

נציין שלעיתים גם לאחר שהנאשם מודה באישומים נגדו הודאתו נפסלת לאחר מכן במשפט (למשל אם נמצא שהופעל עליו לחץ בלתי סביר על מנת לחלץ הודאה. במקרים שהנאשם הוא פדופיל סביר להניח שזה המצב).

הפעם הבאה שאנו נתקלים בסיפור, הוא עם קבלת פסק הדין. בפרסומים אלו כבר נמסר שמו ופרטיו של הרופא – ד"ר אברהם ברקאי, רופא ילדים מחיפה, אב לילד מאומץ בן 8 (שאותו אימץ בינקותו, אם מישהו תהה):

בית משפט השלום בחיפה הרשיע היום (ראשון) את ד"ר אברהם ברקאי, רופא ילדים במקצועו, בהחזקת סרטי פדופיליה ופרסומם. במחשבו של רופא הילדים נמצאו לא פחות מ-190 אלף פרסומי תועבה שונים אותם החזיק ופרסם באינטרנט. על פי כתב האישום, ברקאי נהג לגלוש באינטרנט באמצעות תוכנה המאפשרת לגולשים לשוחח עם גולשים אחרים ולהחליף קבצי מחשב. הנאשם ביקש מגולשים אחרים סרטים ותמונות תועבה והציע חומר זהה ממחשבו. הנאשם הודה באחזקת פרסומי התועבה אך טען כי לא פרסם אותם. החומר כלל תמונות וסרטים של קטינים המקיימים יחסי מין ביניהם ועם בגירים.

(מתוך כתבה שפורסמה ב"וואלה")

כפי שניתן לראות, הרופא הואשם לא רק בהחזקת החומר, אלא אף בהפצתו. כך נימק השופט את הכרעתו:

השופט זאיד פלאח ציין בהכרעת הדין כי ביום תפיסת מחשבו של הנאשם התברר כי הוא פנה בסך הכלל ל-624 משתמשים בנוגע לחומרי הפדופיליה וקבע כי הוכח מעל לכל ספק סביר שהרופא פרסם פרסומי תועבה. "אין מחלוקת בין הצדדים שבמחשבו של הנאשם נתפסו סרטי פדופיליה", נכתב. סנגורו של ברקאי טען כי מרשו עשה הכול כדי להימנע מפרסום התועבה ולא ידע שלמרות הפעולות שנקט ניתן להוריד את סרטי הפדופיליה ממחשבו למחשבים אחרים.

(מתוך הנ"ל)

כאן המקום להכנס לפרטים הטכניים, כי כידוע, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. הנטייה הישראלית (ואולי האנושית) להאשים אדם רק משמיעת כותרת מתלהמת עלולה להזיק כאשר אנחנו דנים בכובד ראש במקרים מעין אלו. ראוי לבחון את המקרה בצורה רצינית.

ובכן, מסתבר כי בשביל להשיג את החומרים, השתמש ד"ר ברקאי בתוכנה לשיתוף קבצים. בשיתוף קבצים מקבל המשתמש גישה לחומר השמור במחשבים של אנשים אחרים ויכולת להוריד אותו מהם, בד"כ תוך כדי נתינת אפשרות לאנשים אחרים להוריד קבצים מהמחשב שלו עצמו. עלינו להבין כי "תברר כי הוא פנה בסך הכלל ל-624 משתמשים בנוגע לחומרי הפדופיליה" משמעותו כי הוא הוריד מ- 624 מחשבים שונים, לא כי הוא פנה לכל אחד מהמשתמשים באופן אישי ויצר איתם קשרי ידידות. העובדה ששימוש בשיתוף קבצים מאפשרת לאנשים אחרים גישה למחשבו של המשתמש בעייתית: ממחשבו של המשתמש עלולים להיות מורדים אותם חומרים שהוא הוריד ממחשבים אחרים. על פניו דבר זה עלול להתפס כהפצה. ניכר כי ד"ר ברקאי היה מודע לבעייתיות זו:

ב"כ המאשימה ענה בחיוב לשאלת פרסום התועבה, כאשר לגרסתו הנאשם ידע שפרסום תועבה הינו אסור, ומסיבה זו הוא העביר את הקבצים שהוריד באמצעות התוכנה ואשר נשמרו בתיקייה N לספרייה חיצונית שאינה קשורה ואיננה נגישה לתוכנה. את העברת הקבצים מספרייה לספרייה ביצע הנאשם בכל מספר ימים, ובפרק זמן זה, מרגע הורדת הקובץ ועד להעברתו – היו הקבצים שנשמרו בתיקייה N חשופים לשיתוף חברים אחרים בתוכנת השיתוף. אותם חברים אחרים ביקשו את חברות הנאשם, או שהנאשם ביקש את חברותם, ולאחר מתן האישור – נקט הנאשם בצעד נוסף, בכך שהוא התיר לאותם משתמשים להשתתף בקבצים המצויים במחשבו.

מי שמכיר את חווית השימוש בתוכנה לשיתוף קבצים יודע כי הפעולות שתוארו כפעולות שונות – בקשת/אישור החברות והתרת ההורדה מהמחשב הן למעשה בד"כ פעולה אחת או פעולות סמוכות המתרחשות בקליק אחד או שניים של העכבר. אין פרוצדורה מסובכת שדורשת או מאפשרת להתעמק באישור ההורדה, לא כלול בכך איזו פעולה טכנית מסובכת – ניתן כמעט להגיד שזוהי ברירת המחדל של תוכנה כזו. ברור כי לו היה מודע ד"ר ברקאי לאפשרות שלא לאפשר הורדה ממחשבו, היה עושה זאת, לאור העובדה שכדי למנוע הורדה ממחשבו הוא העביר את הקבצים לתיקייה חיצונית. משמע – הד"ר לא מבין גדול בטכנולוגיה, יותר מאשר מפיץ זדוני של פורנוגרפיית קטינים.

לאור הבנה זו קצת מעיקה הכותרת שבחרו ב- mako לתת לסיפור: "רופא ילדים מחיפה סחר בפורנוגרפיה פדופילית".

לפני שנמשיך להתעמק בפסק הדין וגזר הדין עצמו, נשים ליבנו לסוגיית אישור פרסום פרטיו של ד"ר ברקאי, לאחר שזה התחנן בפני בית המשפט שפרטיו לא יפורסמו:

פרקליטתו של ברקאי, עו"ד שני יוסף, אמרה בדיון הבוקר כי בכוונתם לערער על ההרשעה והביעה התנגדות להתרת פרסום שמו של ברקאי. לפני כשבוע העביר ברקאי עצמו מכתב לשופט בית המשפט השלום, זאיד פלאח, ובו ביקש שלא להתיר את פרסום שמו כדי להגן על בנו. "חיי נהרסו כליל, ובהשאלה מעולם הרפואה, מצב חיי קשה עד אנוש. נפגעתי עמוקות כלכלית, מקצועית, חברתית ושמי הטוב אבד לעולמים", כתב.

(מתוך כתבה נוספת שפורסמה ב"הארץ")

נזכיר כי לד"ר ברקאי ילד מאומץ בן 8. הדעת נותנת שלילד שיגדל כאשר סביבתו יודעת שאביו נמשך לילדים לא צפויים חיים טובים במיוחד (מעבר לנזק שנגרם לו מעצם העובדה שאביו נשלח למאסר). האם זה חכם ליצור פאניקה בקרב ציבור ההורים שילדיהם טופלו ע"י ד"ר ברקאי, כדי שאלו בתורם יתחקרו את ילדיהם במטרה למצוא כיצד הוא פגע בהם (וכך ליצור מעגל נפגעים שני)?

השופט לא ריחם. בכדי לנמק את החלטתו הוא ציין כי:

לא מצא כל עילה להצדיק הטלת איסור פרסום כלשהו על הפרשה וכי יש לאפשר לציבור לדעת את פרטיהם של אנשים המפרסמים פרסומיי תועבה. בעקבות כך החליט השופט להורות על ביטול צו איסור הפרסום החלקי באשר לשמו של הנאשם. "אני מתיר פרסום כל פרטי הפרשה כולל שמו של הנאשם וכולל הכרעת הדין במלואה", כתב.

(מתוך הכתבה ב"וואלה", לעיל)

פרט לעובדה שאני הצלחתי לספור 2 עילות טובות המצדיקות את איסור הפרסום, ההגיון שלי אומר שאם אין שום טעם בפרסום, אין לפרסם. ובאמת, מה הטעם בפרסום? למה זה תורם? התשובה היא כנראה "ש לאפשר לציבור לדעת את פרטיהם של אנשים המפרסמים פרסומיי תועבה", כלומר – לא תשובה כלל, אלא חזרה על הקביעה גופא.

נעבור להתבונן בציטוטים נבחרים של כבוד השופט זאיד פאלח בגזר הדין עצמו, כפי שנתפרסמו בכתבה המסכמת (לעת עתה) את הסיפור ב"הארץ". ראשית מצא לנכון השופט להסביר את פסק הדין שנתן:

מדובר בכמות אדירה של סרטים, ויש בכמות מעין זו כדי להעיד על האובססיה שלו בצפייה בסרטים אסורים מעין אלה.

במילים אחרות: "איככככככככס הוא סוטה!! כמה סרטים הוא ראה! הוא אובססיבי לסרטים האלו!!!". אך האם האובססיות הפרטיות של ד"ר ברקאי הן עניינו של השופט? במה הן קשורות לכתב האישום? אפשר לחשוב שד"ר ברקאי עומד לדין על נטייתו המינית, ולא על החזקה והפצה של פורנוגרפיית קטינים.

עוד הוסיף השופט כי החזקת סרטי פדופיליה והפצתם עלולה לעודד אחרים ליצור סרטים מעין אלה, תוך ניצול והתעללות מינית בקטינים… "כתוצאה מפרסום סרטי הפדופיליה הופכת תעשיית סרטים אלה למשתלמת, במובן זה שככל שמספר הצופים בסרטים עולה, כך עולה הכדאיות הכלכלית בצילומם. ככל שמצולמים יותר סרטי פדופיליה, כך נחשפים יותר קטינים לאקטים מיניים"

כפי שציינו, זה ככל הנראה הרציונל לחוק מלכתחילה (נחזור לזה בהמשך). אולם אף על פי שבוחר השופט להסביר רציונל זה, הוא שוכח לקשר אותו למקרה הספציפי – איזה רווח יש בשיתוף קבצים? התשובה היא – אין ממש,כיוון שבתוכנת שיתוף הקבצים אין העברת כספים או פרסומות. מפתיע שדווקא שימוש זה בתוכנה מעין זו אינו חוקי בעוד צפייה בחומר כנ"ל באתרי אינטרנט ללא הורדה הוא חוקי (הסתייגות חשובה: אומנם ביהמ"ש פסק שאין בכך עבירה, אבל כידוע ביה"מ והמשטרה הם גופים שונים וסביר מאוד שאדם שרק צופה באינטרנט בפורנוגרפיית קטינים ללא הורדה גם יוכל להעצר ע"י המשטרה. בנוסף ראוי לזכור ששופטים שונים מקבלים החלטות שונות, הכל בהתאם לאופיים וכמה הם שונאים פדופילים).

הפרקליטות, שבד"כ במקרים כאלו דוחפת לעונשים כבדים ממה שמתחייב מההגיון וצדק, אכן ביקשה כי ברקאי יבצע עונש מאסר בפועל, בניגוד להמלצת שירות המבחן שהעונש ירוצה בעבודות שירות. לבסוף גזר השופט 18 חודשי מאסר בפועל. הוא הסביר:

השופט זאיד פלאח כתב בגזר הדין כי אמנם ברקאי נחשב לרופא מצוין וכי עונש המאסר צפוי למנוע ממנו לשוב לעבודתו כרופא לצמיתות, אולם הוא רואה כי בתי המשפט צריכים להילחם בתופעה של הפצת סרטי פדופיליה באינטרנט. פלאח ציין כי לפני כשבוע גזר שישה חודשי עבודות שירות על שוטר שהורשע בהחזקה של 25 סרטי פדופיליה, ללא הפצתם.

אכן כן, השופט מביא את פסיקתו שלו כתקדים משפטי. בנוסף:

[הנאשם] ידע להסתיר את הסרטים בקבצים פרטיים לאחר הורדתם – נקיטה באמצעים אלה מקשה עוד יותר על גילוי העבריינים, וקושי זה צריך להילקח בחשבון כשיקול בקביעת העונש.

ואם נבחר לנסח את הדברים אחרת: "הנאשם ידע להסתיר את הסרטים בקבצים פרטיים לאחר הורדתם – נקיטה באמצעים אלה מקשה מאוד על הורדת הקבצים מהמחשב שלו, קרי – 'הפצתם', והקושי שהציב הנאשם במכוון ע"מ שלא להפיץ (וזה ע"פ עדותו) צריכה להילקח בחשבון כשיקול בקביעת העונש". אבל כנראה שלשיטת כבוד השופט למטבע יש רק צד אחד, והוא לא בהכרח הצד שמתאים לעדויות ולראיות.

השופט התייחס גם לנזק שנגרם לחייו של ד"ר ברקאי כתוצאה מהפרשייה, בזלזול כמובן:

באשר לטיעוניו כי נגרם לו נזק בגין ההליכים שננקטו נגדו ציין השופט כי נזקו הפרטי מתגמד אל מול נזקיהם של האחרים, ומעבר לכך – נזקיו של הנאשם נגרמו לו כתוצאה ממעשיו הוא, והיה עליו לצפות לנזק מעין זה עוד בטרם יבצע את עבירותיו. לעומתו, נזקיהם של אותם קטינים המופיעים בסרטי הפדופיליה לא נגרמו על ידי הקטינים עצמם, אלא ע"י מבוגרים, כדוגמת הנאשם, שהחליטו לנצל את תום ליבם של הקטינים ואת חוסר הבנתם עד תום את משמעות השתתפותם בסרטי פדופיליה.

(ההדגשה שלי)

אכן כן, מבוגרים כדוגמת הנאשם, הם האחראים לאינוס קטינים. למעשה בדברים אלו הרשיע השופט את ד"ר ברקאי באינוס והתעללות מינית בקטינים. זאת על אף העדויות הרבות והחזקות באשר לאופיו ומעשיו בעולם האמיתי:

זאת לאחר שוועדת המשמעת של משרד הבריאות קבעה בדצמבר כי הרופא יוכל להמשיך בעיסוקו, לרבות קבלת מטופלים… מטעם ברקאי העידה ד"ר איילת עציון, פסיכולוגית המנהלת את היחידה לשלום הילד בחיפה, וכן שרון שושנה, אחות במקצועה בקופת החולים מאוחדת שבה עבד ברקאי. שושנה, שמכירה את ברקאי שמונה שנים, העידה כי מדובר ב"רופא מצטיין, רופא מאבחן יוצא מן הכלל. בהיבט המקצועי מאוד סמכו עליו, אהבו אותו והיתה לו גישה מאוד טובה למטופלים. עד היום מגיעים אלי מטופלים ושואלים לשלומו, מבקשים שהוא יחזור", אמרה. "אני בעצמי אם והוא טיפל בשתי בנותיי. הוא איש נעים הליכות, איש מעניין, מתמצה בהרבה נושאים. הוא היה עמוד התווך במרפאה שלנו מבחינה חברתית". בנוסף לשושנה, העיד גם ד"ר רן לוין, רופא אורולוג בקופת חולים מאוחדת שהעיד אף הוא כי מספר הורים הביעו את רצונם שברקאי ישוב לעבודתו וסיפר כי מעולם לא התקבלה תלונה על ברקאי… במסגרת הטיעונים לעונש העידה גם אם למטופלת של ברקאי וכן אביו של ברקאי, דוד, ניצול שואה בן ה- 80, שהעיד כי הוא סובל מסיוטים בלילה וכי בנו מטפל בו.

(ההדגשות שלי)

נראה אם כך שסביר באותה מידה להגיד שנזקיהם של הקטינים המופיעים בסרטי פדופיליה נגרמו ע" מבוגרים כדוגמת השופט זאיד פלאח.

בכתבה נמסר כי הסנגורית של ד"ר ברקאי מתכוונת להגיש ערעור על פסק הדין. זו כנראה החלטה נבונה מצידה, היות ופסק דין שונה לחלוטין יכול להתקבל ע"י שופט אחר, וכמעט בטוח שגזר הדין יהיה מקל בהרבה.

נסכם (שוב) בהצהרה הברורה שאנחנו לחלוטין מתנגדים ונגעלים מניצול של ילדים למען הפקת חומרים כאלו או תמיכה בזה בכל צורה שהיא. מצד שני לחוק יש רציונל – הוא בא להקטין במידת האפשר את הפגיעה בילדים – זו המטרה והתכלית שלו. מטרתו אינה שפיטת האדם על נטיותיו והפנטזיות המיניות שלו (בניגוד כנראה למה שמאמין השופט פלאח)- את זה עושים הפסיכיאטרים די והותר.

אבל, היות והבטחתי, אביא לסיום את התהייה – האומנם תכלית החוק היא רק מניעת פגיעה בילדים, ולא שיטור מחשבות האזרחים? האם שמם לב בתחילת הרשומה לשורה הבאה? (מודגשת):

(ב)      המפרסם פרסום תועבה ובו דמותו של קטין, לרבות הדמיית קטין או ציור של קטין, דינו – מאסר חמש שנים.

מישהו יכול להסביר את זה?

לי זה נראה כמו ציד מכשפות, הדור הבא.

היום טוב לי עם זה, אני אוהב ילדים והשלמתי עם הדבר. אני יודע מה מותר ומה אסור – כואב לי שאהבתי זאת לא תוכל להתממש לעולם, אבל לפחות הדברים מסודרים לי בראש ואני לא סובל מרגשות אשמה.

לפני ארבע שנים זה לא היה ככה. אז בכלל לא ידעתי מה זה פדופיליה. קראתי בחדשות שיש פדופילים שתוקפים ילדים, ומגיע להם כל הרע שבעולם. היה לי קשה לעשות את ההבחנה בין אלו שתוקפים ואלו שלא. אני אדם נורא נורא כפייתי, ולכן יצא שכל מגע תמים וקל עם ילד הפך בראש שלי ל״עבירה נוראית״. אני גם דתי, והמצפון הדתי שיחק חזק.

קשה לי לתאר איזה סיוט זה להרגיש כל הזמן שאתה פושע ולהיזהר ולפחד מדברים שטותיים. נכון שזה קצת קשור לבעיית הכפייתיות, אבל אם זה היה מתבטא בדברים אחרים, אם היה לי למי לפנות, אם הייתי יודע שזה נורמלי ומטפל בזה – ניחא. במקרה הזה ידעתי שכל בעיה שתהיה לי, תחושות שמפריעות לי, בלבול, דיכאון  או פחד – לא אוכל בחיים שלי לדבר על זה עם אף אחד, כי להיות בעל נטיה פדופילית זאת סטיה. אם אספר לפסיכיאטר הוא מיד ידווח לרשויות (הוא לא יכול להשאיר בן אדם בעל נטיה "כזאת" חופשי ברחוב). מבחינת התדמית והביטחון העצמי זה היה קטלני. הרגשתי נורא שונה, מאוד התביישתי בנטיה שלי, בכל פעם שהחברים דיברו על הומוסקסואליות, ובטח כשדיברו על פדופיליה, הותקפתי פניקה – אולי יבחינו בי שאני מרגיש לא בנוח. בכלל, בתפיסתי הייתי סוג של הומוסקסואל כי הייתי צעיר ולפעמים נמשכתי לבני כיתתי הצעירים.

החיים היו בשבילי סיוט. אני זוכר שיום אחד הסתגרתי בחדרי בישיבה עם מחשבות אובדניות, לא ידעתי מה לעשות, חשבתי אולי באמת כדאי שאספר לפסיכולוג או משהו – העיקר לא להסתובב עם זה לבד, אבל פחדתי גם מזה. התחלתי להתפלל ופרצתי בבכי. זה היה כל כך מר, הרגשתי שלא מגיע לי לבכות אפילו – עד כדי כך הרגשתי בן אדם רע. פניתי לפורומי תמיכה אנונימיים – קיללו אותי, אמרו לי שאלך להתאבד, קראו לי בשמות. גם פסיכולוגים מסוימים התייחסו אלי בצורה מגעילה שם. בסוף כן פניתי לפסיכולוג, לא היה לו כל כך מה להציע, הוא שלח אותי לפסיכיאטר שייתן תרופות שיטפלו בעיקר בדיכאון שאז היה קריטי. הפסיכיאטר לא ידע את הסיפור של הפדופיליה. העיקר שהפסיכולוג, למזלי לא דיווח.

מאז היו עליות וירידות. היו לי גם תקופות רעות, גם אובדנות – בעיקר כי לא רציתי לחיות חיים שבהם אסור לי לממש את אהבתי. אחרי זה הבנתי שהחיים שווים בכל זאת ויש דברים אחרים שהם גם מאוד חשובים בחיים. כשהגעתי לאתר, הרגשתי הקלה עצומה. ראיתי אנשים טובים שמתמודדים בדיוק עם מה שאני מתמודד.

אני בתור איש דתי, לא מצדד ביחסים הומוסקסואליים בלי קשר לגיל, אבל הייתי רוצה שהיחס לפדופיליה יהיה שונה ממה שהוא היום – שאנשים יקלטו שפדופיליה היא לא פגיעה בחסרי ישע, אלא נטיה. לא סטיה.

אני אישית בא ממשפחה די מכובדת אוהבת ותומכת, אילו אנשים היו יודעים שפדופיל הוא לא בהכרח איש רע ולא איש מסוכן וכל דבר משפיל אחר, אז אולי הייתי יכול לספר למשפחה וככה זה היה מקל עלי בהרבה. אבל במצב של היום זה בלתי אפשרי.

לאחרונה פגשתי חבר טוב מאוד וספרתי לו שאני מתכנן להיות מורה. הוא שאל למה. עניתי לו שאני מרגיש סיפוק מנתינה , אבל בכל זאת גמגתי קצת. מה לא בסדר אצלי שאני לא יכול לספר לחברי הטוב על זה שאני אוהב ילדים?

אי אפשר להרגיש עם הנטייה בנוח בחברה של היום – חייבים להסתיר אותה, וזה לא צודק. לכל אחד מותר להיות מי שהוא , ולכן חשוב לי מאוד שכמה שיותר אוהבי ילדים, צעירים או מבוגרים ידעו – יתכן שהם לא צריכים לגלות לסביבה על דבר נטיתם, אבל הם לא צריכים להתבייש בתוך עצמם, הם צריכים לדעת שהם לא פושעים, והם מוזמנים לבוא לכאן ולחלוק.

אני יצאתי מזה בנס, בסוף לא פגעתי, לא בעצמי ולא בילדים, אבל לא בטוח שלכל אחד יש את הכלים להתמודד. התהליך שעברתי היה ארוך כואב ואני לא רוצה שאוהבי ילדים אחרים יעברו אותו.

פה באתר, התגלה לי שהרבה מחברי הפורום סבלו או סובלים מדכאונות קשים. מסתבר שזה קורה כמעט לכל אוהב ילדים – אז, אורח יקר, תחשוב שזה יכול להיות גם אחיך או בנך, אבל הוא פוחד לספר לך…

אתמול התפרסם בפורום הפתוח פוסט מרגש אשר נכתב על ידי משתמש אורח. הפוסט משקף את הרגשות של מרבית חברי הקהילה, ושל רבים נוספים מחוצה לה.

הנה כמה ציטוטים מהפוסט. הפוסט המלא נמצא כאן.

אני בן יחיד, יתום מאם מאז ילדותי.

אני היום כבן 18 וחיי הם גוש של עצב, או אולי בעצם ריקנות.
אני עושה הרבה דברים, כמו כולם, ואולי יותר, אבל כשאני לבד אני מרגיש ריק. לגמרי.
אחרי הרבה שנים שהתחושה הזאת לוותה אותי הבנתי שחסרה לי – אהבה.

אציין שאכן אני נמשך לחיבוק של ילד, לליטוף, אבל בשום אופן לא למעשים הקשורים לפעילות מינית.
לזה אין לי משיכה כי איני נמשך לילדים בגלל נטייה מינית כזו או אחרת. אלא רק לאהבה התמה והזכה שלהם.

הבעיה היא את, אימא יקרה.
הבעיה היא שאת פוחדת על ילדיך, ובצדק.
את פוחדת שהם יפגעו על ידי אנשים רעים ושפלים, ואת מכלילה לפעמים גם אנשים כמוני, שלא עשו ולא יעשו שום רע.
וגם מהם את מרחיקה את ילדייך, וגם להם את נותנת הרגשה של "מגעיל – עוף מפה", לפעמים מספיק מבט אחד שיביע את האמירה הזאת.
וזאת אמירה פוגעת, מאוד.

אני לא רוצה לאהוב שום ילד, כדי שאימא או אבא שלו לא יחליטו יום אחד לסגור את הדלת לתמיד.
אני לא רוצה לאהוב שום ילד, כדי שהלב שלי לא יישרף שוב.
אבל אני מרגיש ריק, תלוש, או בקיצור "מבואס מהחיים",
בסך הכל רציתי לאהוב את הילד שלך, לתת לו, לראות אותו מחייך למולי, להרגיש חלק ממשפחה, חלק ממשהו,
אבל את חסמת את הדרך, אמנם בכפפות של משי, אך באגרוף פלדה קשוח שמסתתר מאחור.

כשקראתי את ההודעה לא יכולתי שלא להזדהות עם הכותב, ולכן החלטתי גם שראוי לשתף את זה כאן.

באותו הנושא – מייד עם סיום הקריאה, נזכרתי במאמר זכר במאמר 'מיתוס השד בארון'. שווה להציץ גם בו.

במלחמת העולם השנייה, בד בבד עם שואת יהודי אירופה, סומנו בעלי נטייה הומוסקסואלית ע"י טלאי וורוד שצורתו משולש הפוך. היום המשולש הוורוד הפך לסמל הדיכוי והרדיפה על בסיס נטייה מינית – תזכורת כאובה לעולם שלא למד את הלקח.

בישראל של שנות האלפיים אלימות על רקע נטייה מינית עדיין קיימת. אדם שכל פשעו היה להיוולד עם נטייה מינית שונה – מופלה לרעה, מדוכא ונרדף. מציאות זו חייבת להיפסק. מאחורי השם המדעי של כל נטייה מינית ישנם אנשים – חיים, אוהבים, כואבים.

במוצאי שבת, הראשון לאוגוסט, 2009, נכנס אדם שפל, חמוש ועטוי מסיכה ל"בר נוער" בתל אביב וטבח בנוכחים. ה"בר נוער" הוא מקום של תמיכה – מקום בו נערים בעלי נטייה מינית הומוסקסואלית יכולים להיות עצמם, לזכות להבנה וקבלה. הוא המקלט שלהם.

באותו הערב עשרה בני אדם נפצעו ושניים נהרגו – מדריך ונערה.

לזכרם.

תמונה מעצרת ההזדהות בכיכר רבין. צילום: Talmoryair

משולש אהבת הילדים, נמצא מרוסס בעיר גדולה

לפני כמה ימים קונסילד דיווח פה בבלוג על תמונה שהוא קיבל ממשתמש בקהילה. סמל אהבת הילדים מרוסס על קיר. בשבוע שעבר באופן מקרי ממש (או שלא?) גם אני נתקלתי באחד.

בשבוע שעבר יצא לי לבקר בעיר גדולה בארץ. הלכתי ברחוב עם עוד כמה אנשים וממש רגע לפני שהגענו אל המקום אליו תכננו, קפאתי. לקח לי רגע להבין למה. מולי עמד קיר, ועליו היה מרוסס לא אחר מאשר סמל אהבת הילדים.

הייתי מבולבל לחלוטין, זו הפעם הראשונה שראיתי סמל שמוכר לי כל כך טוב מעולם אהבת הילדים ברשת מופיע גם בעולם האמיתי. ביקשתי מאלו שהיו איתי להתקדם, אמרתי להם שיש לי שיחת טלפון חשובה לעשות ושאני אדביק אותם בעוד רגע.

במשך הדקות הארוכות בהן בהיתי במשולש התעצמה אצלי תחושת הגאווה ממשתמשי הקהילה שלנו שמצליחים להתמודד עם הקשיים והמכשולים שהחיים ממשיכים להציב בפניהם. התגברה בי ההערצה אל אומץ הלב של אותו אוהב ילדים שריסס אותו, וייתכן גם שריסס את אותו המשולש שקונסילד תיאר בפוסט שלו; אבל יותר מהכל, התחזקה האמונה שלי במטרה שלנו ובכל מה שהשגנו – על כך שאוהב ילדים מספיק שלם עם עצמו ועם הנטייה המינית שלו, שהוא מסוגל לבוא ולומר לעולם "אנחנו כאן".

ראיתי כבר תמונות שהסתובבו בין חברי הפורום על המשולש הנוסף שעליו דיווח קונסילד, אבל צירוף המקרים, התזמון המושלם וההפתעה שבכל זה ממש העצימו את החוויה: התרגשות, שמחה, בלבול, שייכות, גאווה. הצפיה במשולש הציפה אותי ברגשות.

בלי ששמתי לב, כשבהיתי במשולש וניסיתי לסדר את כל המחשבות שרצו לי בראש, הפנים שלי נמלאו בחיוך רחב. אפילו צחקתי קצת מהתרגשות.

אני אפילו לא יודע אם הוא קורא פה, אבל אני רוצה להודות לאותו אדם אמיץ שלקח על עצמו את המטלה להודיע לשאר אוהבי הילדים באזור שלו החוששים מרדיפה, נידוי, או אפילו מעצמם – שיש שם עוד מישהו כמוהם שחולק איתם באותו הנטל בדיוק, שגם אם לא יפגשו האחד את השני לעולם, הם לא לבד.

אני צופה שבעתיד הקרוב נשמע על עוד משולשים שנחזו על ידי אנשים אחרים…

לפני זמן מה שלח אלי אחד הגולשים באתר את התמונה הבאה:

גרפיטי של ה- BLogo שנמצא ע"י גולש ברחוב בעיר גדולה

התמונה הזו צולמה על ידו לפני כשבוע. הוא סיפר לי שהוא נדהם לראות את המשולש הכפול שלנו, ה- BLogo, מרוססת בגרפיטי ברחוב. לדבריו הוא פתאום הרגיש שהוא "לא לבד".

לכל אוהבי הילדים שם בחוץ, ביניהם לאדם האמיץ שצייר את המשולש  – אתם לא לבד.

המאבק שלנו – מאבק בסיסי להתקיים בכבוד, מאבק להכרה ובעיקר מאבק לזכות שלנו לתמיכה הדדית – יצא מגבולות האתר. כל אחד מהגולשים באתר יכול להיות פעיל במאבק הזה, בין אם זה ברחוב, בטוקבקים לכתבות ארסיות, בתגובות לרשומות בבלוגים, בדיון בפורומים. אנחנו חייבים להעביר את המסר כך שכל אוהב ילדים שם בחוץ ישמע: "אתה לא לבד".

אם מישהו נתקל בעוד כאלה תמונות, הוא יותר ממוזמן לשתף בדיון כאן בפורום.

Concealed.